וידוי הריגה

תמיד אהבתי זכרים דפוקים,
עם עיניים עמוקות מלאות בלאגן,
עיניים להתאבדות, שכובשות רק מתוך יצר הסקרנות.

צבט לי בלב שלא נלחמתי עלייך אז,
צובט לי בלב היום שיכלת להיות שלי.
לא השתנת, רק הזדקנת.
אינני חיילת צעירה שהתאהבה בתל אביבי בלונדיני טהור.
היום שכנתך,
בחורה שאתה פוגש בבר ונזכר בפעם,
איך הכל היה דרמה אז,
איך היא ,חברתי, התאהבה ונשרטה עלייך.
איך שנאתי אותך.

עטיפות של ממתקים שלא השתנו.
היום אני אחרת, רואה אותך שונה.
עדיין..

איך לא נלחמתי עלייך פעם...
איך היום אני חסרת כלום במצב אלייך.
יכולה לקבל את אשלייתך
בתוך ענן של גולדסטאר ווודקה..
לכמה רגעי חסד..

green

"מה חשבת שצבעת תשיער לירוק?"

"למה עשית את זה?"

"את כבר ילדה גדולה, תתבגרי".

תחושת החוסר מיצוי לא עוזבת אותי,

חייה בתוכי, עולה וירודת.

הייתי צריכה משו קיצוני, חדש וכואב בחיי.

אז לקחתי צבע ירוק וצבעתי.

לבד, בהתרגשות של ילדה בת 5,

ישבתי על רצפת חדרי וצבעתי.

חוויה של פעם בחיים.

אם לא עכשיו אז מתי...

טינופת

התעוררתי הבוקר בתחושת החמצה.

הזנחתי.

הזנחתי את עצמי.

הזנחתי את חדרי.

אני מנהלת חיים בתוך בלאגן בלתי נגמר.

אני לא יודעת מאיפה להתחיל,

למצוא פיסת זמן פנויה בשביל להתחיל לעצב ולשחק.

לסדר הכל, למען הנוחות.

הכל מטונף.

סדינים מוכתמים בנוהל חיים מוזר.

מאפרות, כוסות, סקאץ בוק ועשן סמיך..

בסופ"ש שחלף שאלת אותי אם אני קולטת שעזבתי,

שעזבתי את נצרת ואני חייה את חיי בתל אביב.

אני חושבת שאסימון רק מתחיל לרדת..

להתראות וברוכה הבאה

החלטות על שינויים עולות תמיד,
נבנות לאט לאט במגירות החשוכות של המוח.
ליישם אותם הרבה יותר קשה,
לרוב הם חורטות גורל.
להגיע למצב שאתה מקיא מעצמך,
כואב, כואב עוד יותר לא להשתנות.
אז הזזתי את עצמי מנצרת עלית,
אבל אני עדיין אותה עצלנית רקובה שלא מתקדמת.
אני עדיין תקוע בראש עם אותם בחורים, אותם חלומים מטופשים.
מתפללת להפגש ברחובות העיר עם רוחות מהעבר.
למי זה טוב? בטוח לא לי.
אז חדרי באמת מבולגן ומלא עשן.
בקבוקי יין ובירה פזורים במרחב הקטן.
שופינג , בירה ומסיבות מפגרות עד אור הבוקר.
הכל לא בריא לי.
קורסת זאת המילה.
כנראה שהגיע הזמן ליישם את השינוייים הרצים בראש.
אז השיער שלי ירוק.
אי אפשר לפתוח דף חדש על בסיס רקוב מהיסוד.
צריך לעצור את עצמך, לריב עם עצמך.
מועדון קרב ממש.
להפסיק להיות לואיס, להתחיל להיות לסטט,
הבחירות בידיים שלי.
למות על סדין מטונף.
להפסיד לרדוף.
לחיות למען ...
להגמל מהכל, להתמכר מחדש...

מחר יום חדש, ואולי בבאמת אתחיל ליישם.
להתראות וברוכה הבאה

דממה

כבר שחכתי אך כותבים,
איך משחררים הכל,
איך זורמים...
עמוסה במחנק של אשליות...
חסרת השראה...
בחלום התל אביבי לא מוצאת מקום.
תקועה בנק' האין חזור...
הכל גלגל הענק..
לא זוכרת רגש מהו..
גיל 16 רחוק, לעולם לא עוד..
שורות על גבי שורות..
אותיות ומילים צרובות במוחי.
צריכה לתת לעצמי לעוף...
להאמין יותר, לפקוח עיניים.
אי אפשר לשבור שגרה
אי אפשר לבקש עוד...
עצורה

אני כל כך אבל כל כך רוצה..
מה יהיה?